"אלא לראותם בלבד"
חג החנוכה הוא חג הראיה, הכל סביב "לראות".
המחשבה אודות ראיית הנרות, ראיית האור - הזכירה לי מקרה שאני עוסק בו לאחרונה, אזכיר את עיקרי המקרה בקצרה, באחד מפגישות הייעוץ האישי נכנסה לייעוץ בחורה צעירה ממשפחה ברוכת ילדים.
במפגשים התברר שהבחורה מאוד מוכשרת אך הדימוי שלה את עצמה מאוד נמוך, בחוויה שלה אף אחד בבית "לא רואה אותה" והעובדה שהיא ממוקמת באמצע – בין הילדים הבוגרים לצעירים יותר, לא הוסיפה למעמדה.
לא היה לה איזשהו קושי מיוחד בלימודים ומאידך היא אינה הייתה מחוננת באופן יוצא דופן, אדם עם יכולות ממוצעות, על כן לא ראו אותה.
בהתבוננות בהלכות חנוכה נזכרתי במקרה הזה.
כל חג מאיר בתכונה מסוימת את לוח השנה שלנו.
הפעם אני רוצה לעיין בעינין "הראייה": ישנו הבדל מהותי בין המושג להסתכל ובין לראות.
לא פעם אדם מבקש מרעהו להסתכל בכיוון מסוים ומייד החבר ישאל , "מה אני אמור לראות?"
המושג "לראות" מתייחס להתבוננות.
בהלכות חנוכה פגשנו מחלוקת בין שיטת בית הלל הסוברים שצריך להדליק נרות באופן שבו בכול יום נוסיף נר להעצמת פרסום הנס. ולעומתם בית שמאי סוברים שפוחת והולך, כלומר בכל יום מפחיתים נר.
כך שלשיטת בית הלל ביום השמיני יהיו לנו שמונה נרות אך לשיטת בית שמאי להפך.
ההלכה נפסקה כשיטת בית הלל, כלומר האורות שאנו מתבוננים בהם מקבלים העצמה בכל יום באופן בו חוזרים על האורות של יום האתמול ומוסיפים.
אם נתבונן בנרות החנוכה כבמעין משל לנמשל שבחיים, נראה שישנה הדרכה של חכמינו זיכרונם לברכה - את הטוב יש להעצים ולחזק.
בכדי להעצים כל דבר ובמיוחד דבר טוב, צריך גבורה.
החיים מלאים באורות אך גם בנקודות חושך, האדם הסביר לוקח את ה"אורות" בחיים כמשהו מובן מאליו, אך את נקודות החושך הוא רואה והן משאירות עליו רושם גדול.
יש צורך ביכולת לבחור ובמודע להעדיף את "האורות" מאשר את נקודות החושך.
בנוסף, אני חושב שזה עיקר הטעם מדוע פרסום הנס הוא דווקא בזמן הניגוד בין חושך לאור, ירידת החושך היא זמן הדלקת הנרות.
ישנו צורך בגבורה נפשית לבחור לראות את ה"אור", אפילו הקטן ביותר בחיים מאשר את ריבוי החושך.
בין האשכנזים לספרדים יש הרבה הבדלים בהלכה, אחד מהם הוא באופן הדלקת הנרות בחנוכה.
בני ספרד הפוסקים כמרן הבית יוסף מחבר השולחן ערוך נוהגים שבעל הבית מדליק נרות עבור כל בני הבית.
לעומת האשכנזים הנוהגים שכל אחד מדליק נרות.
אחד מגדולי החסידות האדמו"ר בעל ה"שפת אמת" ר' יהודא אריה ליב מגור, מסביר רעיון נפלא העומד מאחורי מנהג השולחן ערוך.
בכדי שבעל הבית ידליק עבור כל בני ביתו הוא צריך לראות אותם. את הכוחות שלהם, את ה"אורות" שלהם.
הבית הוא כמו גוף אחד מאוחד. אי אפשר להוציא את ה"בית" לידי חובת הדלקה בלי שבעל הבית רואה את הבית.
הרעיון הזה התחבר לי לאותה נערה שבאה אלי כבויה וחסרת כוחות כיון שהרגישה שלא רואים אותה.
ככל שרואים את הנרות מעצימים את השפעתם.
כך גם בין בני אדם כשמישהו מרגיש ששמו לב אליו, אל החיובי שבו, אל הייחודי שבו - הוא מקבל כוחות.
לראיה כזו נדרש הרבה גבורה.
יש צורך בגבורה בכדי לצאת מההסתכלות האגוצנטרית ולהביט מסביב, מבט כזה מצריך כח אך הוא מעניק הרבה יותר כח.
ההדלקה מנר לנר אינה מפחיתה את האור אלא מעצימה אותו.
המחשבות הללו הזכירו לי סרט משנות ילדותי.
"צלילי המוזיקה" - סיפור המסגרת של הסרט סובב סביב מפקד צבאי שהתאלמן, אשר מאז מות אשתו הוא נהג במשפחתו כביחידה צבאית.
האווירה בבית הייתה אווירת נכאים, הילדים הרגישו שקופים עד להגעת נערה צעירה שהתחילה לראות כל אחד מבני הבית כמות שהוא – אז כל האווירה השתנתה. לבסוף הנערה הצליחה להחזיר את השמחה לבית בגלל הארת הפנים שלה.
להאיר את הזולת הוא ראשית להאיר לו פנים, להראות באופן הפשוט ביותר שהעולם יפה גם ובעיקר בזכותו.
כשילד מרגיש לא רק את המבט הבוחן והשיפוטי של ההורים אלא גם את הארת הפנים - אז הוא מפנים שיש לו פנים. הוא מפנים שיש לו משהו ייחודי ב - לתת לעולם - הוא "אור".
לעניות דעתי זהו המסר של חג החנוכה - להאיר לכל אחד וממילא האור חוזר ומאיר בנו.
ההארה הזו חשובה במיוחד ברגעי המעבר בין אור היום לבין החושך, באותם רגעי בלבול כשילד עלול לאבד את בטחונו אל מול העולם, שם ברגעים הללו מצווה בגבורה להדליק את ה"אורו" - בגדר מוסיף והולך.
יהי רצון שכל אחד יצליח להאיר את זולתו בכך שיתגבר לראות אותו ואת הייחוד שלו .
יהי רצון שכל ילד ירגיש את חום המבט של ההורים שלו "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" ובכך הילד ירגיש כמה הוא נס גדול "על ניסך ונפלאותיך שבכל יום".
חג חנוכה שמח ומאיר
